בעבודה “אמילי ואני צפות על האגם” אלה מנור מספרת סיפור אוטוביוגרפי. הכלי הצילומי מאפשר תיעוד של מקום, זמן, מראה וגוון. מנור משתמשת בצילום כדי לאחות בין מציאויות מנטליות וממשיות רבות המתקיימות בעולמה החזותי הקרוב והאישי. לעיתים מנור בונה תפאורה מוקפדת ומבוימת למען הצילום, שעצם תיעודה הישיר ונטול המסננים מייצר חלון לסביבה פנטסטית רוויה, ולעיתים מנור משתמשת בתיעוד פיסות מהמציאות הסובבת אותה ליצירת קולאג' דיגיטלי. בעבודה זו בחרה מנור להשתמש בחלקים מתוך צילום נוף, פורטרט גוף עצמי, ודיוקן ראש בובה. המחבר פשוט וחסכני. הקומפוזיציה מציעה דמות נשית בנוף מיוער. החיבורים נראים לרגע טריוויאלים וריאלים ולרגע מלאכותיים וגסים. הבובה הויקטוריאנית המסתורית בעלת פני החרסינה הקפואות הופכת לאישה אמיתית ברגע מוקפא זה. גופה הוא ממשי ואורגני, שמלתה מייצגת סיפור אגדה. הצופה חש בממשיותו החומרית של הבד, של התחפושת. הבובה החיה הזו או האישה המתה הזו (ערופת הראש) צפה על נהר באווירה חלומית ומעורערת. פעולת החיבור בין ייצוגי הממשי לארכאי טווה את המסלול שהצופה עובר במבטו אל הדימוי השלם. האיחוי הצילומי והדיגיטלי מאפשרים סגירת מעגל. האמנית מניחה שכבות של ייצוגים רבים ותוחמת אותם לכדי עולם אחד .הקונפליקט בין מימוש לפנטזיה, בין גשמיות לחזיון, בין זיכרון עבר לחווית הווה, אלו נבחנים תחת מעטה מתקתק מפתה וצורמני

ליאור וילנצ'יק